נגישות האתר

איזה דכאון, חורף: איך להיות מאושרות גם בעונה הקרה?

חשות דכדוך בחורף? מתברר כי נשים בעיקר סובלות מהתופעה, המתבטאת, בין השאר, בעצבות ובקושי לתפקד בעונה זו * מה לעשות כדי להרגיש טוב יותר? להלן כמה עצות בהשראת אנשי מפתח בתרבות ובספרות

כיצד להתגבר על מלנכוליה בחורף?

יש אנשים שתמיד יראו את הכוס המלאה ויחשבו על הימים הקרים של החורף כמשהו רומנטי עם האח הבוערת, כל המשפחה מתכנסת מוקדם בבית, מרק חם על הכיריים, שמיכת פוך והפסקות חשמל שמחזירות את הנרות לחיים וממלאות את הבית באווירה חמימה. אבל יש מי שסובלים מתחושת עצבות בחורף, בעיקר נשים.

כדי להתגבר על דכדוך החורף, אצטט את המשורר האנגלי ג'וזף אדיסון שסבר שפסגת האושר מגיעה בזכות שלושה דברים: משהו לעשות, מישהו לאהוב ומשהו לצפות לו.

אדם מאושר הוא זה שמביט סביבו ולוקח חלק בחוויות שעוברות על אחרים. אדם מאושר לעולם לא מסתגר, ויהפוך את הלימון ללימונדה.

לא כל אחד מאיתנו מצליח לאזן בין הרצוי למצוי – שזו אחת ההגדרות לאושר. לכן, גם בלילות הארוכים של החורף, אנו יכולות להזכיר לעצמנו שכדאי ללמוד להיות מאושרות מאחר ואנשים מאושרים מאריכים ימים, כך על פי מחקרים רבים.

גם סקר האושר העולמי דירג את ישראל במקום ה-11 והמכובד. הישראלים עומדים בפקקים, ברכבת שמאחרת רוב שעות היממה, עצבנים, חווים סטרס רב; ובכל זאת, הסקר לא משקר כנראה.

לאחרונה הזדמנתי לחנות ספרים יד שנייה, בה מצאתי ספר שירה קטנטנן ומקסים שנכתב על ידי שיבטה טויו – יפנית בת 98, אלמנה ואם לבן יחיד. שיבטה אושפזה בבית אבות והיתה מדוכדכת. בנה הציע לה לכתוב שירה מאחר וכל חייה היא היתה חובבת תרבות וספרות. היא החלה לכתוב שירים פשוטים מאוד שיוצאים מהלב ושירתה פורסמה ברחבי יפן. כך המשיכה לכתוב עד יומה האחרון וזכתה בהכרה בטלוויזיה ובתקשורת.

בספרה האחרון, "הבוקר בא תמיד", כתבה: "השבוע רחצה אותי האחות, בני החלים מצינון ואכלנו יחד תבשיל קארי… השבוע ליוותה אותי כלתי לביקור אצל רופא שיניים יום אחר יום… בראי הכיס הקטן, משתקפות פניי הזורחות". הדרך לצאת מהדכאון, קבעה שיבטה הקשישה, היא ליהנות כאן ועכשיו. אז אם בחוץ חורף וקר, אפשר ליהנות מחום התנור ולשמוח בו.

הסופרת נורית זרחי, אף היא אישה שהחיים לא הקלו עליה, בוחרת לספר את סיפורה של רוזה לוקסמבורג, "רוזה האדומה", שבשנת 1920 נלחמה בגרמניה למען צדק חברתי. היו אלה השנים הראשונות של הקומוניזם ורוזה שללה את דרכו של לנין, שהאמין באלימות כאמצעי להשגת רעיונות מהפכניים. רוזה הרומנטית התנגדה לאלימות, דיברה על אהבה וחירות, ואף נכלאה. אבל גם בכלא חשה אושר, וכתבה את השיר "קונצרט ערב מבין הסורגים" בעת שציפור עמדה על חלונה המסורג.

האושר טמון בחירות וביכולת שלך לעשות ככל העולה על רוחך, לבכות או לצחוק, לרחם על עצמך במיטה או ללכת לספורט – יש לך את יכולת הבחירה. ברגע שאיש לא כולא אתכן – זו סיבה בפני עצמה להיות מאושרות.
מרגע שבחרתן באושר, הצעד הבא הוא תנועה. לצאת מהקיפאון. לקפוץ, לרקוד, לצאת מהבית, לטייל – והעולם ייראה אחרת.

גם ברגעים קשים שלכן, זיכרו את אלברט איינשטיין, שבחיי היומיום שלו היה איש מצחיק ומגוחך שלפעמים הלך ברחוב יחף, ומכיסי חליפתו תמיד נשרו פתקים של נוסחאות. בכל זאת הוא התעקש, ואמר: "האושר איננו יעד, אלא מסע… כדי להצליח במסע, עלינו להשתמש בכלים שיעזרו לנו לעבור ממשוכה למשוכה".

לאחרונה האזנתי להרצאה של חבר כנסת מפורסם, שטען כי כל בוקר אדם צריך לשאול את עצמו מה המדינה נתנה לו. מובן שבאולם פרצה סערה והמאזינים אמרו לו "מה אני נתתי למדינה?". הדובר כעס מאוד, וטען כי המדינה צריכה לדאוג לאושרו של האזרח. לדעתי, מחשבה כזאת יכולה לגרום לכל אחת ואחד מאיתנו דכדוך חורף. לאדם חייבת להיות אחריות על חייו ובחירותיו.

גם אם גורמים סביבתיים גורמים לכן לדכדוך: הן של הסביבה בכללותה כמו אנשים לא נעימים, והן של עונות השנה – חשוב שתקומו ממקומכן ותצאו לדרך. הדרך היא תנועה, עבודה, אורח חיים ותזונה נכונים, פעילות גופנית. בכלל, פעילות יומיומית משנה את השקפתנו על החיים ועל העולם.

קרל גוסטב יונג אמר כי מספר הימים הוא כמספר הלילות ואורכם במשך השנה הוא שווה. אך אפילו חיים מאושרים אינם יכולים להתקיים לאורך שנים ללא מידה מסוימת של קדרות.
המילה אושר תאבד את משמעותה אם לא יהיה משקל כנגד – של עצבות. או כפי שאמר זאת יונג באופן ברור: "מוטב לקבל את הדברים כפי שהם מתוך אורך רוח".

אורנה הראל
הכותבת היא מנהלת יחסי ציבור ברשת סטודיו C

 

Photo by DESIGNECOLOGIST on Unsplash

Photo by Fernando Brasil on Unsplash